יחסי הורה-מורה או הורה-גננת, כולנו יודעים כמה נפיץ יכול להיות הקשר הזה.
שני הצדדים לכאורה רוצים את אותו הדבר- טובת הילד. אז איך כל כך מהר זה מגיע לעימות? איך כל צד מגלגל את האחריות אל הצד השני?
מהר מאוד עולים לאוויר משפטים כמו "אתם בכיתה לא יודעים לגשת אליו", "אתו הולך רק בטוב", "בבית הוא מלאך"!
או: "הוא מתנהג כך כי לא שמים לו גבולות בבית", "אם ההורים הם כאלה מה כבר אפשר לצפות מהילד?", "הוא חייב טיפול תרופתי"!
ועוד מגוון פנינים המטיח צד אחד בשני ובתוך האש ותימרות העשן מנסים....לחנך ילד. היתרון הגדול עבור הילד במצבים אלה הוא שהמבוגרים כל כך עסוקים אחד בשני שאין להם פנאי "להפריע" לו להמשיך בדרכו...
אנשי חינוך יקרים! קחו בחשבון שכל הורה יודע מצוין מיהו ילדו, מהם מעלותיו ומהם האתגרים אך כולנו כהורים נצא להגנת ילדינו
כאשר נחוש שהם מבוקרים או מואשמים. כאנשי חינוך מה אנו מצפים שאותו הורה שעבר יום לא פשוט עם ילדו יעשה כאשר אנחנו מתקשרים בתשע בערב לדווח שהייתה אלימות הבוקר בכיתה??? כהורה ראשית אין לי מושג מאיפה להתחיל לטפל בעניין, אני מרגיש לא נוח מזה שילדי עבר יום קשה בבית הספר ולא סיפר על כך, אני כועס על המערכת שלא השגיחה על הילדים ועוד לא מעט רגשות מציפים אותי וברגע זה מהצד השני מצפים ממני לתשובה מחנכת ולוקחת אחריות. אני לא יודע איך אחרי יום כל כך מתיש במיוחד עם הילד הזה וכל כך הרבה רגשות שמציפים אותי עכשיו אני אמור לחנך את הילד. ובכלל, כדי שהוא רגוע ומשחק בשקט במחשב, עכשיו לנזוף בו על משהו שקרה בבוקר? ברור לי שזה ייגמר בהתפרצות. אני ממש לא הולך להיכנס לזה עכשיו.
חברים יקרים!
מה שקורה בגן או בבית הספר חייב להיות מטופל במסגרת החינוכית! מה שקרה בבית יטופל בבית!
מורה- גננת, ישמעו דברי לא נוחים ככל שישמעו האחריות לחינוך ולמשמעת הילדים במסגרת היא על אנשי החינוך בגיבוי ותמיכה של ההורים אולם האחריות היא של הצוות החינוכי!!! כל אותם מקרים בהם אנו חושבים כי מילאנו את חובתנו בכך שדיווחנו להורים אינה אלא התנערות מאחריות ודרך קצרה מאוד ליצירת עימות עם ההורים והפגנת חוסר אונים מול הילד.
כאנשי חינוך עלינו לקחת אחריות מלאה להגדיר דרישות מהילד, לחזק אותו ככל הניתן על התנהגויות נאותות ובאין ברירה יופעלו סנקציות על הפרת הכללים והכל באחריות הגורם החינוכי. אחריות ההורה היא לתת גיבוי לצוות החינוכי, גם אם יש ביקורת או שאלות אלה יאמרו שלא בנוכחות הילד.
להלן עשרה כללים שיסייעו בתקשורת של אנשי החינוך מול הורים.
המלצות למורה בתקשורת עם הורה :
- דווח בזמן אמת "היום בכיתה" ולא -"כבר כמה שבועות ש..."
- התחל בדברים חיוביים על הילד אך לא בהגזמה: "הוא מקסים ,נבון, חייכן, כולנו מאוד אוהבים אותו..."
- התמקד בתיאור ההתנהגות "הרביץ", "נשך" ,"זרק" ,"לא ביצע מה שביקשתי" ולא בפרשנות והחוויה "התפרץ בזעם", "איבד שליטה", "מצפצף עלי"
- תאר את כל האירוע באובייקטיביות "כשאחד הילדים לקח לו משחק", "כשהיה צריך להיכנס לכיתה" ולא חוויה של: "הר געש''- פתאום בלי סיבה הוא התפרץ...
- תאר את אופן ההתערבות במסגרת "הכנסנו אותו לכיתה", "שוחחנו על הנושא", "התחלנו תוכנית" ולא חוסר אונים -"אני ממש בהלם", "אני לא יודע מה יהיה מחר" ,"בחיים לא נתקלתי בכזאת התנהגות"
- מקד את השאלות להורים תוך התייחסות לעובדות "ראיתם משהו שונה אצלו לאחרונה?", "הוא סיפר משהו בבית?" ולא ביקורת: "הוא הגיע הפוך מהבוקר"
- הגדר ציפיות ברורות מההורים-"נסו לדבר אתו ולברר מה קרה", "עקבו אחר מצב הרוח וההתנהגות גם בבית" ולא "אבקשכם לטפל בנושא"
- שדרו לקיחת אחריות ובטחון "אנו מטפלים בנושא ובמידת הצורך נשנה את התוכנית", "אם נזדקק נתייעץ עם גורם מקצועי" ולא "אני לא יודע אם התוכנית תעזור", "אני חייב לערב את הפסיכולוג"
- דבר בשם עצמך ולא "כל הצוות חושב", "כל הילדים", "ההורים מתלוננים.."
- כרגע נחתה על ההורים "פצצה". נסו לשדר שותפות ואופטימיות- "נפעל יחד עד שנמצא פתרון", "אנחנו כאן לרשותכם בכל שאלה".
נכתב ע"י – בן פרהט, מנתח התנהגות